החלטה בתיק ב"ש 091945/05

1.         בערר זה מתעוררת, פעם נוספת, שאלת פרשנותה של תקנה 557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

            העורר, יוסף איבגי, נדון ל-12 חודשי פסילה בפועל, לאחר שנשפט, בהעדרו, ביום 25.5.1998, בגין ביצוע עבירות של אי-ציות לאות של שוטר במדים, ונהיגת רכב שעה שרשיון הנהיגה פקע לפני למעלה משישה חודשים.

            על דבר הפסילה הודע לעורר רק ביום 9.3.1999, לאחר שנעצר ע"י שוטרי תנועה שהביאו את הדבר לידיעתו. לטענת העורר, אין הוא נוהג ברכב מנועי מאז הודע לו כי הינו נתון בפסילה.

            אין חולק, כי רשיונו של העורר פקע בשנת 1991, ומאז לא חודש. ביום 12.3.1992 ניטל רישיון הנהיגה שפקע, מרשותו של העורר.

            תקנה 557 לתקנות התעבורה קובעת, כי משהודע לבעל רישיון נהיגה על פסילת רשיונו ע"י ביהמ"ש, עליו להמציא את הרשיון לידי רשות הרישוי, אף אם אינו בעל תוקף, אותה שעה.

            אם הרישיון, בין אם הוא בתוקף ובין אם לאו, אינו מצוי ברשותו של בעל הרישיון, למשל אם אבד או מכל סיבה אחרת, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהוגש תצהיר למזכיר ביהמ"ש או לרשות הרישוי, כי אין בידי הנאשם עותק של הרישיון.

            משמעות הדבר , כי בלא הגשת תצהיר כאמור, פסילת רשיון הנהיגה אינה נכנסת לתוקף.

            מן הראוי להזכיר בהקשר זה, כי ביום 9.1.2003, בוטל ס"ק (ד) של תקנה 557, אשר לפיו "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל, פקע ולא חודש, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון".

            תקנה זו קבעה הסדר שונה מזה הקיים כיום לגבי מועד תחילת מירוץ הפסילה, וכאשר ברישיון שפקע תוקפו עסקינן, תחל תקופת הפסילה למחרת פקיעת תוקפו של הרישיון.

2.         ב"כ העורר, עו"ד אלי אנושי, פנה לביהמ"ש דלמטה וביקש כי תקופת הפסילה בת 12 החודשים, תמנה מיום מתן גזר הדין (25.5.1998), או, לחילופין, מיום מסירת ההודעה על דבר הפסילה (9.3.1999).

            לגישת עו"ד אנושי, אין למנות את תקופת הפסילה ממועד הגשת התצהיר, שכן במועד הרלבנטי היתה עדיין תקנה 557(ד) בתוקפה ובמלוא חיותה, ועל כן יחל מירוץ תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין, שעה שרישיונו של העורר לא היה בתוקף.

            ביהמ"ש דלמטה דחה את הבקשה בקובעו "הפסילה תחושב מיום בו הופקד התצהיר בדבר פקיעת הרישיון, במזכירות ביהמ"ש".

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

עו"ד אנושי מסתמך על מספר החלטות אשר ניתנו בביהמ"ש המחוזי בת"א, ע"י כב' השופט כבוב (ב"ש 91345/04 וע"פ 71805/04). כמו כן, הזכיר ב"כ העורר את ההחלטה שניתנה על ידי ביום 16.5.2005, בתיק ב"ש 91163/05.

לטענת עו"ד אנושי, זה המקרה בו יש ליתן תוקף להוראת תקנה 557(ד), אשר בוטלה רק ביום 9.1.2003.

לפיכך, נתבקשתי לקבל הערר ולקבוע כי מניין תקופת הפסילה יחל ביום מתן גזר הדין או, לחילופין, ביום בו הודע לעורר על דבר פסילתו.

ב"כ המשיבה, עו"ד לאה נחום, מתנגדת לקבלת הערר בציינה, כי אין כל הגיון בחישוב תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין, שכן העורר נדון שלא בפניו, ולא היה מודע כלל ועיקר לעונש הפסילה שהושת עליו.

לגישת ב"כ המשיבה, הרי שפסיקתו של ביהמ"ש העליון ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מ"י, פ"ד נד(2), 481, ו- רע"פ 6169/04 יחיא אישאם נ' מ"י (טרם פורסם), מחייבת גם את דחיית עתירתו החילופית של העורר, ולפיה יש לחשב את תקופת הפסילה מיום שהודע לו על גזר הדין.

3.         נאמן לשיטתי, כפי שזו פורטה בהחלטתי בב"ש 91163/05, יש לעשות הבחנה בין התקופה אשר קדמה לביטול תקנה 557(ד), לבין התקופה שלאחריה. עד לביטול התקנה, ניתן היה לחשב את תקופת פסילה לגבי מי שרשיונו פקע ולא הופקד על ידו, ואף לא הגיש תצהיר לפי תקנה 557(ב) "מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון".